הנרי קיסינג'ר: מותו של ענק

פורסם: הארץ, 2 בדצמבר 2023

מותו של הנרי קיסינג'ר בגיל 100 הותיר חלל. גם בגיל מופלג ועד סמוך למותו שמר קיסינג'ר על מעמד ייחודי כבעל קול חשוב ביותר בנושאי חוץ וביטחון בזירה הבינלאומית. בעולם המאופיין בהיעדרם של מנהיגים בעלי שיעור קומה, בלט שר החוץ לשעבר של ארה"ב כמי שהביא לידי ביטוי בספרים, מאמרים והופעות בתקשורת פרספקטיבה של מאות שנות היסטוריה, עם בקיאות בסמטאותיה של הפוליטיקה הפנימית והבינלאומית.

קיסינג'ר היה יוצא דופן בין מעצבי המדיניות הבכירים ששמם נשכח כמה שנים לאחר סיום תפקידם. הוא סיים את תפקידו כשר החוץ של ארה"ב בינואר 1977, ובמשך יותר מארבעה עשורים אחר כך העולם עדיין היה קשוב למוצא פיו.

חייו והקריירה של קיסינג'ר הם סיפור מרתק בפני עצמו. הוא הגיע לניו יורק כפליט צעיר מגרמניה הנאצית, וחזר לגרמניה כחייל בצבא האמריקאי. לאחר שהשתחרר משירותו הצבאי החל בלימודים אקדמיים. את הדוקטורט שלו באוניברסיטת הרווארד הקדיש לניתוח הסדר החדש באירופה אחרי תבוסת נפוליאון, בניצוחו של המדינאי האוסטרי מטרניך. הנושא הותיר חותם עמוק על קיסינג'ר, שהשתכנע בחיוניות של בניית סדר עולמי יציב המבוסס על מאזן בין הכוחות הפועלים. הוא זכה במשרה בחוג למדע המדינה של הרווארד. ספרו השני, שעסק באסטרטגיה גרעינית, בנה את המוניטין שלו כאקדמאי ואינטלקטואל המעורה בענייני השעה.

כבר בשלב מוקדם של הקריירה שלו גילה קיסינג'ר עניין בזירות הפוליטיות — האמריקאית והבינלאומית. הוא עלה על נתיב זה כיועץ לנשיא ג'ון קנדי הדמוקרט, אך מאוחר יותר הפך לבן חסות של הרפובליקאי המתון, נלסון רוקפלר. על אף קשרים אלה, בחר בו ריצ'רד ניקסון לאחר בחירתו לנשיאות ב–1968, כיועץ לביטחון לאומי. בתפקיד זה מצא עצמו קיסינג'ר ביריבות עם שר החוץ הראשון של ניקסון, וויליאם רוג'רס. היתה זו יריבות מרתקת בין פרקליט מכובד מהאליטה האמריקאית לבין אינטלקטואל יהודי נטול כל מעמד או עוצמה ציבוריים. בשנים הראשונות גם מידר ניקסון את קיסינג'ר מעיסוק בענייני המזרח התיכון בשל יהדותו.

לא היה קל לקיסינג'ר בחצר הביזנטית של ניקסון, שהוא עצמו וכמה מעוזריו היו נגועים באנטישמיות, אך הוא גילה יכולת הישרדות מרשימה. ניקסון בחר בקיסינג'ר וקידם אותו, משום שהבין שהוא האיש שיוכל בצורה הטובה ביותר להגשים את רעיונותיו לגבי מדיניות החוץ של ארה"ב והזירה הגלובלית. ניקסון זכור לרעה במדיניות הפנים האמריקאית בשל פרשת ווטרגייט, אך הוא ניחן בהבנה עמוקה של פוליטיקה וביטחון בינלאומיים.

הוא עבד היטב עם קיסינג'ר, ויחד הם חוללו את היציאה מווייטנאם והדטאנט עם ברית המועצות, והחלו את תהליך השלום הישראלי־ערבי בתום מלחמת יום הכיפורים. הצלחתו של קיסינג'ר במימוש יעדים אלה נבעה ממיזוג של ראייה רחבה, עם שליטה בפרטים, פיקחות ועורמה. כשניהל את ראשית תהליך השלום הישראלי־ערבי, בחר קיסינג'ר באסטרטגיית שלבים, כי לא האמין באפשרות להגיע להסדר כולל.

היו שהאשימו את קיסינג'ר, היהודי, באהדה יתרה לישראל, אבל הימין היהודי גרס כי תמיכתו בישראל אינה מספקת

עם סיום תפקידיו בממשל הקים קיסינג'ר חברת ייעוץ משגשגת, שהפכה אותו לאיש עשיר ואפשרה לו לנהל רשת קשרים ברחבי העולם. הצלחתו לא נבעה מהתרפקות נוסטלגית על הישגי העבר אלא ממקוריות וכושר עבודה. בישראל זכור קיסינג'ר בעיקר בשל פעילותו הדיפלומטית בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, במהלכה ובסיומה. הוא לא הצליח למנוע את פרוץ המלחמה, אך מילא תפקיד חשוב בהעברת הסיוע האמריקאי לישראל, ובעיקר במעבר מהלחימה להסדרים של ישראל עם מצרים וסוריה, שהיו הבסיס לתהליך השלום שהחל שנים ספורות לאחר מכן בין ישראל למצרים.

בתקופה זו היו לקיסינג'ר לא מעט חיכוכים עם מנהיגים ישראלים כגון גולדה מאיר, במהלך המלחמה, ועם יצחק רבין בזמן המו"מ על הסדר הביניים בין ישראל למצרים, אך יחסיו החמים עם שניהם נותרו על כנם. כשרבין שימש שגריר ישראל בוושינגטון, קיסינג'ר הנחה אותו בשבילי הפוליטיקה האמריקאית והבינלאומית. כשהפך רבין לראש ממשלה נשמרו היחס החם וההערכה ההדדית ביניהם. "הנקודה היהודית" היתה מטבע הדברים נושא כאוב ושנוי במחלוקת. היו שהאשימו את קיסינג'ר באהדה יתרה לישראל, בעוד הימין היהודי גרס שתמיכתו בישראל אינה מספקת. לאמיתו של דבר היה קיסינג'ר יהודי גאה, שדאג לביטחונה ועתידה של ישראל, אבל ידע היטב שהוא דיפלומט אמריקאי שחייב נאמנות לאינטרסים של ארה"ב.